מה משותף לצעירה בכינרת, לקקאו הולנדי, למספרה בפתח תקווה ולרבי לוי בן גרשום?

בילדותי בפתח תקווה, שנים ספורות לאחר קום המדינה, נהגה אמי להפקיד אותי בידיו האמונות של הספר ברחוב שטמפפר. בעת שהמאסטרו קיצץ ברעמת ראשי התבוננתי מוקסם בבבואה שהשתקפה בקיר מולי, שמראות כיסו אותו לכל רוחבו. לא מעשה הגז עניין אותי, אלא הסדרה האינסופית של דמותי ודמות הספר שהשתקפו הלוך וחזור מהקיר שממולי ומהקיר שמאחוריי שהיה אף הוא מכוסה במראות.

לא זכור לי אם עמדתי אז על הקשר בין חזיון הבבואה שמכילה את השתקפותה אינספור פעמים, לבין קופסת הקקאו ההולנדי מתוצרת דְרוֹסְטֶה  (Droste) שניצבה על מדף עץ מעל ארון הקרח במטבח ביתנו. על דופן הקופסה הופיעה אשה בלבוש אחות אוחזת בידיה מגש שעליו ספל וקופסת קקאו מתוצרת דרוסטה, שעליהם הופיעה, איך לא, דמות אותה אשה בלבוש אחות וחוזר חלילה.

גם מתמונה זו, המכילה את עצמה שוב ושוב, הוקסמתי בילדותי.

נעבור מפתח תקווה לכינרת, או בעצם לא חייבים לצאת לדרך אלא אם כן תרצו לראות בעיניכם עד כמה עלה מפלס מימי המאגר הלאומי שלנו בעונת הגשמים האחרונה. די שתזכרו בשיר "הייתה צעירה בכינרת…" (תוכלו לקרוא את הגרסות השונות של השיר, כולל הגרסה הרוסית " אוּ פַּפָּה בִּילָה סַבָּקָה…" ואף את המקור באוקראינית:

 Тече річка невеличка з  …

כאן). וודאי שמתם לב לכך שכשם ששתי הדוגמאות הקודמות הציגו תופעה של בבואה שמכילה את השתקפותה ושל תמונה שמכילה את העתקיה במחזוריות אינסופית (אינסופית לכאורה, כי הדמות קטֵנה והולכת עד שהיא נעלמת מהעין), גם הדוגמה האחרונה מציגה מחזוריות של שיר שמכיל את כל מילותיו שוב ושוב עד עייפה. (עוד שיר ידוע שמכיל את מילותיו שוב ושוב: אל המטבח בא כלב…

צורה זו של מחזוריות, שבה דבר מכיל את עצמו שוב ושוב, קרויה רֶקוּרְסִיָה (בעברית "נסיגה"), כפי שכל מתמטיקאי וכל תכניתן יודע. קיים גם קשר הדוק בין רקורסיה לאינדוקציה מתמטית, אבל לא ארחיב עליו את הדיבור. רק אציין שלפי וויקיפדיה , רבי לוי בן גרשום (הרלב"ג, 1288-1344) השתמש באינדוקציה מתמטית להוכחת משפטים בקומבינטוריקה.

תמונה רקורסיבית מכונה מיז-אנ-אבים – mise en abyme .

לֵיל שלישי בשבוע
חלמתי חלום
שהופיע שלום
בפתח ביתי,
דפק בדלתי
השאיר פתק קטן,
אך עד שפתחתי
בא רוח שובב,
את הפתק נשא
לא אדע לאן.
פתק קטן
פתק קטן.
לא אדע לאן
לא אדע לאן.
נגוז החלום
נגוז שלום.

ושוב לֵיל שלישי,
שוב חלמתי חלום
שוב הופיע שלום
בפתח ביתי.
שוב דפק בדלתי,
השאיר פתק קטן
אך עד שפתחתי
בא רוח שובב,
את הפתק נשא
לא אדע לאן.
פתק קטן
פתק קטן.
לא אדע לאן
לא אדע לאן.
נגוז החלום
נגוז שלום.

המחר שוב אחלום
שהופיע שלום?
האפתח לו דלתי
ואושיט כף ידי?
היפקיד בכפי
פתק קטן,
פתק קטן?
האפקח את עיניי
ואפנה מבטי
אל ידי הפתוחה
ואדע, מי ייתן
שאין זה חלום,
שאין זה חלום
ובא השלום?

אם יש היודע
אני כאן, שומע.
שומע
שומע.

דומע.

I broke wind. Loudly. Could hardly hold it back, sure there's no one else in the dark street. Otherwise maybe with some effort I could let it out quietly. Someone, hidden behind the bauhinia tree coughed lightly. When I passed by the tree I saw her.

"Sorry, I was sure I was alone in the street".

"It's OK, happens to everyone. Besides, you are not alone, you're with a dog. He's cute!"

I could hardly see her face in the dim yellow light of the flickering street lamp, but her voice… what a voice! The most beautiful sound I had ever heard!

"It's not a he, it's a she!", I replied.

"Cute, did I say? What's her name?"

"Gypsy", I replied.

"Gitana", she chuckled, her laughter the voice of angels.

"Speak Ladino?"

"Some. My folks emigrated from Bulgaria. I was born in Israel. Jaffa".

"Mine came from Turkey. As a child I heard more Ladino than Hebrew. So, you are from Jaffa. What brings you to the Negev?"

"I'm looking for my aunt's home. She invited me to stay with her. I have a job interview scheduled for tomorrow morning at Soroka (Beersheba medical center). Know what? Maybe you can help me".

"Me? Arrange a job for you? I have no connections in any hospital!"

"No", the wonderful sound of her laughter again rang in my ears. "I kind of lost my way. I'm looking for Hatzav Road. My aunt lives there".

"Great! I live there too. It's next corner to the right, or left, depending on the house number".

"Thirty two".

"I'm at thirty five, just about across your aunt's house. Mind if I walk there with you?"

"Not at all! Say, are they all so courteous down here in the South?"

Her laughter, so delightful, did I mention it? And so sweet she was, I'd already forgotten how mortified I was when I was surprised to see her behind the bauhinia.

When we reached the crossroads I could see her face clearly. Eyes, nose, lips, chin, hairdo, all perfectly carved. A bit plump, but I like it that way.

"May I ask how old you are?"

"It's a free country", she said. "Ask if you want to!"

"And what will you tell me?"

"Ask and you'll know", again that adorable laughter in her voice.

"Well then, I'm asking, what's your age?"

"Twenty two".

Perfect! She's twenty two and I'm nearly twenty six years old!

"Got a boyfriend?"

"I'm free, if that's what you want to know, but be aware that I'm very choosy".

"And what's your name, if I may ask?"

Turned out that her name is Daphne, which suited me fine as my name is Danny and my surname also starts with a D. She's a nurse. I work in the municipal accounting department, a junior clerk but I didn't tell her from fear of spoiling the impression. Maybe tomorrow I'll apply for an auditing course at the Open University, something that I've had in mind to do since my discharge from military service almost five years ago.

We walked slowly, chatting, putting in words in Ladino. She told me of her plans. If she will be accepted in Soroka, and there is no reason that she wouldn't, she'll stay with her aunt until she'll find a suitable place to live in. As for me, what can I say about me, except that I love domestic pets that have become sort of a hobby? It seemed to me that she liked the way I talked, though most of the time I listened to her and found her more and more attractive. I had a feeling that she was fond of me too. "Danny", I said to myself. "You're in for a new chapter in your life!". I was falling in love.

"Let me carry your suitcase", I suggested.

"Thanks, but you need your free hand for your sweet Gitana".

"I see that you like dogs", I said.

"Yes, my aunt has two dogs, and cats too".

We exchanged phone numbers and agreed to meet evenings, when she's not on a night shift.

We reached the entry to her aunt's home. I felt an urge to part with a kiss, but shyness held me back. She apparently read my mind, maybe due to a slight move of my face towards hers.

"Sorry, Danny, not tonight. On my way here I ate a salad at the snack bar in the railway station and something in the sauce disagreed with my stomach. I can still feel it. Let's part this time with a handshake".

I was a bit disappointed, but her geniality assured me that she fell for me too.

Who knows, if it weren't for the fluffer-doodle I had released near the bauhinia we would probably not have fallen into a conversation. No doubt, today is my lucky day.

I offered my hand. Our hands almost met when suddenly she drew back her hand and covered her mouth.

Then it happened. An enormous burp almost tore my eardrums.

"Awfully sorry, please forgive me. It's because of the sauce in the salad I ate on my way".

Forgive her? No way! A girl who belches in my face? How repugnant! Fortunately it happened now, before I got involved in a romantic affair with such a disgusting person.

As I said, today is my lucky day!

רבים בעירנו וודאי ראו אותה לא פעם, פוסעת-אצה ולעתים, כשהקצב גובר, זנב הסוס שבעורפה נע כמטוטלת אופקית אנה ואנה כהד לצעדיה. גופה כגוף נערה שזה עתה סיימה את לימודיה בחוג לאתלטיקה במכון ווינגייט. ומה הפלא בכך, שהרי מדי יום היא צועדת נמרצות בעקבות ששה כלבי האסקי מטופחים שקולריהם מחוברים אל רצועות מתוחות עד דק אותן היא אוחזת בשתי ידיים איתנות. והכלבים מושכים קדימה בעוצמה, כאילו מיהרו לגרור מזחלת בערבות המושלגים של אלסקה אל מקום מבטחים טרם תשיגם סופה המאייימת לבולעם מתחת לשכבה עבה של קרח עד. הם מושכים קדימה, והיא מרסנת בכוח שריריה.

אתמול עת קרבה שעת בין ערביים, מאסה האשה שאיתי מלראות את זה שחמישה עשורים לאחר שניפץ ברגלו את הכוס מתחת לחופה שנפרשה מעל ראשי השניים, הרי הוא רכון כמהופנט אל מסך המחשב כשאצבעותיו מפיקות מהמקלדת את תחילת הסיפור הנפרש ברגע זה אל מול עיניכם. האיש הזה הוא אני, והפעם סיפורי אמת הוא, אם כי אולי פה ושם הגזמתי טיפה לבל תיפול עלינו תרדמה חלילה, אתם בעת הקריאה ואני בעת הכתיבה. אז אנא, חייכו מדי פעם, אם לא למעני אז למען בריאותכם. ובכן, בעודני חוכך בדעתי כיצד אמשיך בסיפור, שמעתי את בת זוגי שואלת אותי: "מה דעתך שנרענן קצת את הנשמה והנשימה כאחת? בוא נצא לסיבוב בחוץ, נשאף מעט מהבריזה הרעננה של סוף יום". ולחיזוק דבריה, ושלא תהיינה אי הבנות, ידה האחת דחקה הצידה את ימיני האוחזת בעכבר, וכשהפיקוד בידה העבירה את המחשב למצב שינה. בידה השניה גררה אותי באוזן אל עבר דלת  הכניסה. טוב, הגזמתי קמעא, האמת היא שהכל נעשה בנועם. והנה נמצאנו מהלכים מזרחה, לשם שמנו פעמינו לבל תסנוור השמש את עינינו, שלושתינו – אשת חיקי, אני ומקל ההליכה שלי. ברור היה לנו שבשובנו לביתנו ניאלץ להתמודד עם אורה של השמש מול עינינו, אך די היה לצרה בשעתה.

הגענו לפינת הברוש/נחל פולג והנה במרחק מה מאתנו צעדו לקראתנו בסך ששה כלבי האסקי והם מושכים כדרכם את האשה-נערה ועוד בחור חסון, גבוה ורחב ממנה. המרחק בינם לבינינו נסגר במהירות (הודות לקצב שלהם, לא לקצב שהכתבנו מקלי ואני לבת זוגי בצעדיי המדודים) וחיש מהר הבחנו שלשם שינוי היא אחזה בידיה את הרצועות-מושכות של ארבעה מכלביה ואילו הוא הופקד על שני האחרים. כשחלפנו אלה על פני אלה חלפו בינינו גם חיוכי ברכה ללא אומר, ובעודנו ממשיכים בדרכנו הם פנו שמאלה לכיוון רחוב נחל דן. בעודנו פוסעים אט אט לכיוון פינת הברוש/הלוטם תהינו בקול, בפעם המי יודע כמה,  מהיכן שואבת הגברת את הכוחות הדרושים להחזקת כלבים כה רבים בהתחשב בקושי הפיזי הכרוך בטיפול השוטף בהם ובעול הכלכלי הכרוך בהאכלתם ובהוצאות הטיפולים הווטרינריים הכוללים חיסון שנתי ואולי גם הוצאות רפואיות אחרות. האם ישנים כולם בשלווה בשעות הלילה? ובשעות היום, כיצד מאפשרים שישה כלבים לשמור על סדרי בית? וכשבני הבית מבקשים לצאת לחופשה, מי שומר על הכלבים? ועוד תהיות כהנה וכהנה העלינו אך קצרה היריעה מלהכילם.

ובעודי מתנשם ומתנשף וגורר את רגליי בעלייה לקראת הצומת, עלייה שאולי לכם, בני עירי הצעירים ההולכים בקטע זה של הדרך, נראית מתונה אם בכלל אתם מודעים לה, צפה בעיני דמיוני תמונת מוביל טנקים המושך בגרר שמאחוריו שני טנקי מרכבה תוך שמנועו צורח מרוב מאמץ בעלייה מכביש הערבה לכיוון ערד או דימונה, והנה התקרבנו לצומת שממנו עוד מעט נפנה ימינה אל מורד שדרת הלוטם ותבוא גאולה לריאותיי ולברכיי. בהגיענו כמעט לצומת הנכספת, מי הם אלה שהגיחו לעברינו מעבר לפינה אם לא שלושה מתוך ששת כלבי ההאסקי שפגשנו קודם לכן, ובעקבותיהם גבירתם שהליכתה העידה על כך שלא כלו כוחותיה ואף לא התמעטו כהוא זה. לבחור שליווה אותה ולשלושת הכלבים הנותרים לא נותר לכאורה זכר. "איפה שאר הכלבים?", שאלנו שנינו כבמקהלה. "נשארו עם הבן", ענתה בחיוך. בן? בנה? תהיתי ביני לביני. הרי הם נראים בני אותו גיל. וכשחלפה על פנינו חייכה שוב ואמרה שלוש מילים: "כל הכבוד לכם".

איני יודע מה חלף באותו רגע בראשה של שותפתי לחיים אך אני … לשמוע "כל הכבוד" מפיה של זו הצועדת כשהיא שופעת מרץ יום יום, מרסנת בידיים בוטחות ששה כלבי האסקי אדירי און! לפתע חשתי כאילו נעשו רגליי קלילות כרגליו של פֵידִיפִּידֶס. לפתע חשתי כאילו השלתי כחמישה עשורים מגילי.

הכל תודות לאשת חיקי שניתקה אותי לזמן מה מהמסך והמקלדת. זכיתי גם למתיחת איברים באוויר הצח, גם למחמאה שנעמה לאוזניי וגם לרעיון להשלמת סיפורי. היה שווה!

שעשוע בוכבינדר היה כוכב הפורום לסיפורים קצרים. בכל יום חמישי בערב, במשך תשעים ותשעה שבועות ברציפות, נהנו חברי הפורום מסיפור חדש שהביע רעיון מקורי אותו העלה שעשוע לאתר בסגנונו הייחודי.  בתחילת השבוע המאה, כששוב הגיעה העת לחבר סיפור חדש, נכנס שעשוע לחדר הרחצה, פגש במבטו את כפילו שניבט מולו במראה, ושאל, "נו?"
"מצטער", השיב הכפיל, "נגמרו לי הרעיונות".
"נגמרו? מה זה צריך להיות?", נזף שעשוע בכפילו שבמראה. "עשינו הסכם, שכחת? אתה זורק רעיון, אני כותב סיפור".
"מצטער, השתדלתי כל השבוע, אין".
"רעיון, כולו רעיון, מה הבעיה? אני טורח, כותב, מוחק,  מתקן, מנסח, עורך, מגיה, מעלה לאתר ואתה בסך הכל מתבקש להעלות רעיון. מאמץ קטן שאחריו אתה נח כל השבוע".
"נראה לך שלחשוב על רעיון חדש כל שבוע הוא עניין של מה בכך?", שאל הכפיל את שעשוע. "אז בוא נראה אותך. בוא נתחלף בתפקידים, אתה תעלה רעיון ואני אחבר את הסיפור, נראה אותך גבר".
"קטן עלי", ענה שעשוע. "מחר בבוקר אני מביא לך רעיון חדש ומקורי, ונראה אותך הופך אותו לסיפור קצר".
ויהי ערב ויהי בוקר, אופס התבלבלתי כי בין הערב לבוקר עוד היה לילה ארוך, ליל שימורים שכמעט לכל אורכו אימץ שעשוע את מוחו, אבל אף רעיון מקורי לסיפור לא עלה בדמיונו. הוא חיפש רמז לרעיון בתקרת חדרו, ברצפה, בקירות, בדלתות, בחלונות, בארונות, במגירות, מתחת לשטיח, מתחת למיטה ומתחת לספה, בכל מקום שתוכלו להעלות על הדעת אך לא נמצא לו קצה חוט לרעיון כלשהו.
לבסוף, על סף היאוש, יצא שעשוע  לחצר בתקווה ששם ימצא משהו. לפתע ראה, לאור הכוכבים, שתי דמויות זעירות קופצות החוצה מחלון המטבח של שכנו הסנדלר ונסות במרוצה לכיוון שער החצר. שעשוע קפץ מעל הגדר המפרידה בין חצרו לחצר השכן ורדף אחר הדמויות שניסו לשווא לברוח ממנו. לא היה להן סיכוי להימלט, מאחר ששעשוע היה בזמנו אלוף הריצה למרחקים קצרים בבית הספר התיכון.
שעשוע הדביק את הדמויות, תפש בחוזקה בזרועותיהן ואז ראה לתדהמתו שאלה שני גמדים מחודדי אוזניים שכל מלבושם בגדי שק מהוהים. השניים ניסו להחלץ מאחיזתו וצרחו בקול דקיק שכמעט אינו נשמע, "עזוב אותי, עזוב אותי!"
"רגע, אתם לא מהסיפור ההוא, נו, האגדה עם הסנדלר והגמדים?"
הגמדים חשקו שפתיים ונאלמו דום.
"אם לא תענו לי לא אשחרר אתכם".
בינתיים החל האופק להאדים והגמדים ניסו ככל יכלתם להשתחרר, אך ללא הועיל. לבסוף, בלית ברירה, אמר אחד מהם, "כן, אנחנו הגמדים מהסיפור".
"יופי, אם כן אתם מעולם האגדות ויש לכם ים של סיפורים".
"אמרת שאם נענה לך תשחרר אותנו".
"נכון, אבל קודם כל ספרו לי סיפור אחד מקורי, ואז תוכלו ללכת לאן שתרצו".
"אנחנו יודעים לתפור נעליים, לא לספר סיפורים".
וכך נמשך הויכוח עד שהשמש החלה להציץ בפאתי האופק. שעשוע הבין שלא יצליח להוציא מהגמדים אפילו בדל של סיפור, ושחרר אותם. הם מהרו להמלט על נפשם.
"נו?", שאל הכפיל במראה כאשר שעשוע נכנס סר וזעף לחדר הרחצה.
"לך לעזאזל אתה והגמדים!", השיב שעשוע בכעס.
"על מה הרוגז, ועל אילו גמדים אתה מדבר?"
שעשוע הביט נרגז בכפילו במראה, וזה החזיר לו מבט נרגז אף הוא. לפתע הבין שעשוע עד כמה מגוחך הוא נראה בעיני כפילו ופרץ בצחוק. לאחר שנרגע סיפר לכפיל את קורותיו באותו לילה, ושוב התרגז. "וזהו, הגמדים נעלמו ונשארתי ללא רעיון לסיפור".
עכשיו הגיע תורו של הכפיל לפרוץ בצחוק. "שעשוע, יש לי רעיון לסיפור. בוא נחזור להסכם הישן, אני אזרוק לך את הרעיון ואתה תכתוב את הסיפור".
בלית ברירה הסכים שעשוע, הכפיל זרק את הרעיון, ושעשוע כתב את הסיפור והעלה אותו לפורום.

ואתם, קוראיי החביבים, שואלים אותי מהו הסיפור? מה,  לא ברור? כרגע קראתם אותו!

כמעט שכחתי שיש לסיפור מוסר השכל:

התעצבנת כי אין לך רעיון לסיפור?  אז, במקום לעשות מזה סיפור, עשה מזה סיפור.

בילדותי, בחופש הגדול לאחר כיתה ד, הציע לי אחי הבכור שלמה שאעיין באנציקלופדיה מעיין אותה קיבל כמתנה לבר המצווה. במשך כשבועיים קראתי בשקיקה את כל שלושה עשר הכרכים למרות מחאותיה של אמי שדרשה שאצא קצת מהבית לספוג ויטמינים מהשמש. גם מאחי שלמה לא חסכה ביקורת על כך שהפך אותי לתולעת ספרים (לא זכור לי אם זה היה הכינוי המקובל באותם ימים או שהשתמשה במילים אחרות). כך החלה התעניינותי בכל הקשור למדעים ובמיוחד קסמה לי המתמטיקה. קראתי ספרים מתקדמים לגילי אף כי לא את הכל הבנתי, וזאת בלשון המעטה. חבריי קראו לי "הפרופסור" ונראה שחשבו בכך להעליב אותי אבל אני ראיתי בכינוי מחמאה.
באחד הימים נתקלתי בספר שקראתי בתיאור של המשפט האחרון של פרמה, אותו ניסח המתמטיקאי הצרפתי פייר דה פרמה בשנת 1637. פרמה טען שמספר טבעי (חיובי שלם) בחזקת n יכול להיות סכום של שני טבעיים בחזקת n כאשר n מספר טבעי אף הוא ובלבד ש- n אינו גדול מ-2. את הטענה רשם בשולי דף בספר "אריתמטיקה" של דיופנטוס, מתמטיקאי יווני שחי במאה השלישית לספירה. ועוד כתב פרמה בשולי אותו דף: "גיליתי הוכחה נפלאה למשפט זה, אך צר המקום בשוליים אלו מלהכיל אותה". בהמשך קראתי שמאז במשך למעלה משלוש מאות שנה ניסו גדולי המתמטיקאים בעולם להוכיח או להפריך את הטענה ולא עלה הדבר בידם. בו במקום הייתה דעתי נחושה. "אני אמצא הוכחה למשפט פרמה האחרון ואזכה לתהילת עולם!"
מאז אותו יום, במשך כל תקופת נעוריי, השקעתי שעות בכל יום בחיפושיי אחרי הפתרון. מה לא עשיתי? שמתי ידי על כל ספר שעסק במתמטיקה שהזדמן לידי, על כל מאמר שנתקלתי בו בחוברות ובעיתונים שעסקו בנושא. למדתי צרפתית כדי שאוכל לקרוא את כתביו של פרמה, בתקווה שאמצא רמז כלשהו לפתרון המשפט שלו. התגנבתי להרצאות ומשכתי אליי מבטים מאנשים שלא הבינו מה הצוציק הזה עושה בקרבם, אך לא התקדמתי ולו כפסע במסעי לקראת מקומי אליו ייחלתי בהיכל הכבוד של ההיסטוריה של המתמטיקה. אמי נואשה ממני ועזבה אותי לנפשי אך המשיכה לשלח מבטים מאשימים באחי שלמה.
במרוצת השנים בגרתי, למדתי באוניברסיטה, הקמתי משפחה וביחד עם אשתי מרים הקמנו בית בישראל. בלית בררה נאלצתי להשתתף בחלקי בפרנסת המשפחה, בסיוע בעבודות הבית ובכל הכרוך בגידול ילדיי, שתי בנות ושני בנים. עם כל זאת, החיידק הקרוי "המשפט האחרון של פרמה" לא עזב אותי והעסיק אותי ברוב זמני הפנוי, במיוחד בסופי השבוע. אט אט החל הביטחון שאמצא את הפתרון המיוחל לדעוך, עד שהחלטתי לתלות את תקוותיי בילדיי. לאכזבתי התייחסו כל ארבעתם בזלזול לניסיונותיי לעניין אותם בנושא למרות חיזוריי העקשניים והמצב הגיע לידי כך שכל אימת שנכנסתי לחדר שהם שהו בו מייד הם קמו והסתלקו באמתלא כלשהי. מרים הבחינה בכך והעירה לי מדי פעם שכך זה לא יכול להימשך ולבסוף קיבלתי את דעתה, הפסקתי לנסות לעניין את ילדי בנושא אך המשכתי בחתירתי לקראת פסגת מאוויי.
השנים חלפו, יצאתי לגימלאות וגם הפכתי לסבא גאה. כלפי חוץ נראה לכל בני משפחתי וידידיי שנכדותיי ונכדיי היו לכל עולמי, ואכן לא הייתה הנאה גדולה מלהשתעשע איתם ולהתמוגג מהפלא המדהים של התפתחותו של כל ילד וילד. עם זאת,הדחף למצוא את הפתרון לאתגר שהציב לפני המתמטיקאי פרמה המשיך לכרסם בתוכי ולא נתן לי מנוח. בינתיים נודע לי שבשנת 1995 השלים מתמטיקאי בריטי בשם ויילס הוכחה למשפט פרמה, אך היא הייתה מסובכת וקשה מאוד להבנה והשתרעה על פני 200 עמודים. ברור היה לי שההוכחה שאליה התכוון פרמה לא הייתה מסובכת וארוכה כל כך. לא היה לי ספק שיש הוכחה אחרת, פשוטה ומובנת לכל, ועדיין האמנתי שהפתרון מצוי בכיסי והגשמתו היא רק עניין של זמן.
ואז קרה הדבר.
החלקתי כשנכנסתי לאמבטיה. נחבטתי בראשי, איבדתי את ההכרה והתעוררתי בבית החולים עם כאב עז בלסת. צינור גמיש הזין חמצן לאפי ועוד צינור הערה נוזלים לוריד בזרועי הימנית. חיישנים הוצמדו למקומות שונים בגופי ומכשיר ניטור (מוניטור) הציג את פעימות לבי על מסך ירוק. החדר בו שכבתי הואר בתאורה פלואורסצנטית אך על פי שהנחירות מהמיטות הסמוכות לי בחדר הפרו את הדממה הבנתי שהייתה שעת לילה מאוחרת. שום דבר לא הפריע לי להתרכז במחשבותיי ואז לפתע נפרש הפתרון כולו מול עיני דימיוני. הפתרון היה פשוט להפליא, ממש כטענת פרמה: "גיליתי הוכחה נפלאה למשפט זה, אך צר המקום בשוליים אלו מלהכיל אותה".
לחצתי על כפתור המצוקה שלידי. אחות בחלוק ירוק נכנסה לחדר. ניסיתי לבקש ממנה שתביא לי עט ודף נייר בדחיפות, אך הכאב בלסת לא איפשר לי לדבר. בסימני ידיים הסברתי לה את מבוקשי, והיא משכה בכתפיה ואמרה לי לחזור לישון, אך כשראתה את ההבעה בעיניי הבינה שיש לי צורך דחוף לכתוב משהו מיהרה החוצה וחזרה עם עט ודף נייר מוצמד ללוח קשיח. לבי הלם מרוב התרגשות והתכונה נראתה היטב על מסך המוניטור.
התחלתי לרשום על הדף:

עצרתי. האם לא טעיתי? הפתרון נראה לי פתאום פשוט מדיי. והרי רבים לפני, מטובי המתמטיקאים בעולם, טענו שמצאו את הפתרון ולא פעם התקבלה ההוכחה לכאורה בתשואות עד שבא מאן דהוא ושפך אור על שגיאה שחמקה מתשומת לבה של הקהילה המדעית והטוען להוכחה בכללם. אם כך, מן הסתם שגיתי גם אני אף כי איני יודע היכן מסתתרת הטעות. אבל ידי, כאילו מעצמה, החלה כהרף עין לכתוב. שלוש שורות, לא יותר, והנה הוכחת המשפט פרושה במלואה לנגד עיניי. כה פשוט היה הפתרון, כה ברור, הגיוני לחלוטין! לא, אין בו אף שגיאה. עם זאת, הפחד שמא מסתתרת טעות בין האותיות והספרות המשיך לקנן בלבי, פחד שהפך לחרדה שהעיקה עליי.
אך מה זה? האותיות והספרות של ההוכחה, לפי סדר מתחילת הכתוב ועד סופו, התתנתקו בזו אחר זו מעל דף הנייר והתרוממו מעלה מעלה לקול צליליה החרישיים של הסוויטה התזמורתית "כוכבי הלכת" מאת המלחין גוסטב הולסט. הן חדרו, בזו אחר זו, מבעד לתקרת החדר ונעלמו. ובכן צדקתי? טעיתי? כיצד אדע בבטחה כשמול עיניי מונח דף נייר ריק?
זעה קרה פשטה בגופי. הלמות לבי גברה עד לסף הבלתי נסבל. כאב עז בחזה שיתק אותי. סחרחורת אחזה בי. חשתי שאני נוסק בעקבות ההוכחה שנעלמה כנמשך אליה על ידי מגנט מיסתורי. הגוף במיטה מתחתיי התרחק אט אט. המוניטור ציפצף בפראות. הספקתי לראות מרחוק שתי אחיות בירוק ואחריהן רופא בחלוק לבן נכנסים במרוצה אל החדר. חשכה הקיפה אותי ולפתע הוצפתי באור יקרות. מצאתי את עצמי בחדר מפואר ומולי אדם הדור פנים. "הואל להמתין כאן, מיד אחזור", אמר לי ויצא מהחדר. תוך פחות מדקה חזר האיש בליווי אדם נוסף. אף כי הכרתי אותו מייד על פי התמונה שראיתי בוויקיפדיה, האיש הציג אותו לפני: "הכר בבקשה, פייר דה פרמה".
פרמה ניגש אליי, היישיר מבט לעיניי ואמר שתי מלים: "ברכותיי, פתרת!"

ולחץ את ידי בחום.

קצרצ'יק, בהוקרה לצ'ארלס לוטווידג' דודג'סון שהעלה את השטות לרמה של אומנות

אחי התאום, תוהה אני מה מעשיך כל היום, אחרי שאנחנו נפגשים כל בוקר, מצחצחים שיניים ומתגלחים זה מול זה, ואז נפרדים, אני לעיסוקיי ואתה אל עולמך העלום, ושוב נפגשים לעתים, בדרך כלל בשירותים כשאני נוטל ידיים אחרי שרכסתי את הריצ'רץ', וכשאף אחד אחר לא בסביבה עושים לפעמים פרצופים מצחיקים אבל לא צוחקים, מעקמים את האף, מכווצים את הגבות, מנפחים את הלחיים, משלחים לשון, ושוב נפרדים עד הערב או עד הפגישה הבאה בשירותים, ובערב מצחצחים שיניים ומגרגרים גרררר גרררר זה מול זה ושוב נפרדים. אחי התאום, תוהה אני איך נראה עולמך העלום? האם בלונדון שלך נוסעים בצד ימין? ובאיזו יד אוחזים בסכין ובאיזו במזלג? והאם בעולם שלך צועדים ימין-שמאל במקום שמאל-ימין? ואיך אומרים סמול טוק (סליחה, טעיתי, זה סמול אחר)? בקיצור, אחי התאום, מאוד הייתי רוצה להיכנס לנעליה של אליס ולראות פעם אחת מה לעזאזל קורה שם, בעולמך העלום, אחרי שאנחנו נפרדים לאחר הגילוח של הבוקר.

סיפור בשני פרקים

פרק א

בראשית לא היה כלום, מלבד השם וברואיו, השטן והמתימטיקה. וינומו השלושה  ולא היה טוב ולא היה רע, הכל היה פיקס, טיפ-טופ, עד שנעור השטן מתרדמתו. וישקע השטן בהרהורים, וימתן בקוצר רוח לבוראו שיפקח את עיניו. ויתעורר השם והנה השטן לצידו. ויקשה השטן על השם וישאלנו, "תגיד אחי, לא משעמם לך?". ויכעס השם על עזות המצח וינזוף בשטן ויאמר לו, "דע את מקומך וכבד את בוראך!". אך השאלה שהעלה השטן הציקה לו, וירא השם שאכן היה משועמם. ויהי בוקר ויהי ערב ולא היה כלום.

ויקרא השם אל השטן שיתייצב לפניו, ויבוא השטן וייפול לרגלי השם ויבקש את מחילתו. ויאמר השם לשטן, "מחלתי לך, אך לא לזאת קראתיך, ועתה קום על רגליך". ויוסף ויאמר, "שאלתני אם לא משעמם לי ותשובתי היא כי אכן כן, אך אמור לי, מה היית עושה במקומי?". ויען השטן, "וכי איך אדע? העיקר שתעשה משהו". וישוב ויקשה השם על השטן, "הכיצד אעשה משהו, כשאין כלום ובאין כלום אין ממה לעשות דבר כלשהו?". והמתימטיקה שנעורה אף היא משנתה יושבת היתה מן מהצד ושומעת את הדברים. ויהי בוקר ויהי ערב, ועדיין נאדה.

ותשקע המתימטיקה בהרהורים ויצוץ בדעתה רעיון גאוני, ותתייצב בפני השם ותברכהו ותשבחהו ותאמר לו, "בי אדוני אם יורשה לי, שמעתי את הדבר שאמר אדוני לשטן ונראה לי שיש לי פתרון". וישמח השם לשמע דבריה ויאמר לה, "אם כן, פתחי פיך ויאירו דברייך, רק במטותא שלא יהיו מסובכים מדי". ותען המתימטיקה, "במחילה מכבודו, אשתדל כמיטב יכולתי". ויצווה השם, "דברי, ובהזדמנות הבאה למדי את השטן קצת כבוד ודרך ארץ כשהוא מדבר אליי". ואלה הדברים שאמרה המתימטיקה לשם, "אז ככה, כידוע לכל בר בי ברב, כלומר כבוד השם והשטן ואנוכי שפחתך, כלום הוא אכן אפס ואין מה לעשות בו אם ירצה השם להשאירו כמות שהוא. עם זאת, הדעת נותנת שאפס הוא גם סכום של שני הפכים, ואם טוב הדבר בעיני השם יוכל כבודו ליצור זוגות של חיובי ושלילי מכל דבר, בתנאי שיהיו מאוזנים וכך יישאר על כנו סכום אפס, כלומר כלום". והדברים אשר אמרה הם אשר הפכו ליסוד קיומו של עולם ולכל אשר בו.  ויהי בוקר ויהי ערב ועדיין גורנישט אבל לפחות היה כבר רעיון.

פרק ב

ויחפש השם לשוא דרך לממש את הרעיון הלכה למעשה, ובצר לו פנה אל השטן ויאמר, "מלוא עורמה נתתי לך בבוראי אותך, ועתה הראה לי את כוחך ולא, ממוחך אעקרנה". ויפול מורא גדול על השטן וישתחו מלוא קומתו ארצה ויאמר בקול חנופה, "השם ישתבח שמו ויתהלל, מאמין אני שכמוני גם כבודו חובב אקשן וככל שעוצמתו תהיה גדולה יותר כן ייטב. מציע אני פיצוץ אדיר ממדים שיפיץ לכל עבר חלקיקים חיוביים ושליליים באיזון מוחלט, וכך יהפוך הכלום למשהו, ולא סתם משהו אלא הרבה משהו כחול אשר על שפת הים בעוד שסך הסכום ימשיך להיות אפס". ויקשה השם וישאל את השטן, "נראה לך שכדי ליצור מכלום משהו די בפיצוץ בעצמה של מגאטון"? והשטן כמעט אמר "הצחקתני" אך נזכר בדברי התוכחה שהשמיעה באוזניו המתימטיקה ויאמר "אפילו מיליון מגאטון לא יספיקו". ויהי ערב ויהי בוקר והם עדיין דורכים במקום.

וידונו השם והשטן במידת העצמה הדרושה ולא הגיעו לעמק השווה, והמתימטיקה יושבת בדממה מן הצד ומנסה לחשב את מידת העצמה הנדרשת ליצור יש מאין עד שצץ רעיון חדש במוחה ותאמר, "ישתבח ויתהלל ויתנשא וכו' וכו', יש לי רעיון" ויצווה השם, פתחי פיך ויאירו דברייך. ותאמר המתמטיקה, "יצירת משהו מכלום כמוה כחילוק באפס, וזה אסור על פי הכללים שחלים עלי. הבה נתחכם איפוא ונכריז ברשות כבוד השם שלמקרה המיוחד שלנו נפר את הכלל ונקרא לתוצאת החילוק אינסוף". ויקרא השם בקול גדול שנשמע מקצה תבל עד קצהה, "יהי פיצוץ בעצמה אינסופית", וכך היה, ויקרא השם לפיצוץ "המפץ הגדול", וייווצר היקום. ויהי ערב ויהי בוקר והשאר היסטוריה.