רבים בעירנו וודאי ראו אותה לא פעם, פוסעת-אצה ולעתים, כשהקצב גובר, זנב הסוס שבעורפה נע כמטוטלת אופקית אנה ואנה כהד לצעדיה. גופה כגוף נערה שזה עתה סיימה את לימודיה בחוג לאתלטיקה במכון ווינגייט. ומה הפלא בכך, שהרי מדי יום היא צועדת נמרצות בעקבות ששה כלבי האסקי מטופחים שקולריהם מחוברים אל רצועות מתוחות עד דק אותן היא אוחזת בשתי ידיים איתנות. והכלבים מושכים קדימה בעוצמה, כאילו מיהרו לגרור מזחלת בערבות המושלגים של אלסקה אל מקום מבטחים טרם תשיגם סופה המאייימת לבולעם מתחת לשכבה עבה של קרח עד. הם מושכים קדימה, והיא מרסנת בכוח שריריה.
אתמול עת קרבה שעת בין ערביים, מאסה האשה שאיתי מלראות את זה שחמישה עשורים לאחר שניפץ ברגלו את הכוס מתחת לחופה שנפרשה מעל ראשי השניים, הרי הוא רכון כמהופנט אל מסך המחשב כשאצבעותיו מפיקות מהמקלדת את תחילת הסיפור הנפרש ברגע זה אל מול עיניכם. האיש הזה הוא אני, והפעם סיפורי אמת הוא, אם כי אולי פה ושם הגזמתי טיפה לבל תיפול עלינו תרדמה חלילה, אתם בעת הקריאה ואני בעת הכתיבה. אז אנא, חייכו מדי פעם, אם לא למעני אז למען בריאותכם. ובכן, בעודני חוכך בדעתי כיצד אמשיך בסיפור, שמעתי את בת זוגי שואלת אותי: "מה דעתך שנרענן קצת את הנשמה והנשימה כאחת? בוא נצא לסיבוב בחוץ, נשאף מעט מהבריזה הרעננה של סוף יום". ולחיזוק דבריה, ושלא תהיינה אי הבנות, ידה האחת דחקה הצידה את ימיני האוחזת בעכבר, וכשהפיקוד בידה העבירה את המחשב למצב שינה. בידה השניה גררה אותי באוזן אל עבר דלת הכניסה. טוב, הגזמתי קמעא, האמת היא שהכל נעשה בנועם. והנה נמצאנו מהלכים מזרחה, לשם שמנו פעמינו לבל תסנוור השמש את עינינו, שלושתינו – אשת חיקי, אני ומקל ההליכה שלי. ברור היה לנו שבשובנו לביתנו ניאלץ להתמודד עם אורה של השמש מול עינינו, אך די היה לצרה בשעתה.
הגענו לפינת הברוש/נחל פולג והנה במרחק מה מאתנו צעדו לקראתנו בסך ששה כלבי האסקי והם מושכים כדרכם את האשה-נערה ועוד בחור חסון, גבוה ורחב ממנה. המרחק בינם לבינינו נסגר במהירות (הודות לקצב שלהם, לא לקצב שהכתבנו מקלי ואני לבת זוגי בצעדיי המדודים) וחיש מהר הבחנו שלשם שינוי היא אחזה בידיה את הרצועות-מושכות של ארבעה מכלביה ואילו הוא הופקד על שני האחרים. כשחלפנו אלה על פני אלה חלפו בינינו גם חיוכי ברכה ללא אומר, ובעודנו ממשיכים בדרכנו הם פנו שמאלה לכיוון רחוב נחל דן. בעודנו פוסעים אט אט לכיוון פינת הברוש/הלוטם תהינו בקול, בפעם המי יודע כמה, מהיכן שואבת הגברת את הכוחות הדרושים להחזקת כלבים כה רבים בהתחשב בקושי הפיזי הכרוך בטיפול השוטף בהם ובעול הכלכלי הכרוך בהאכלתם ובהוצאות הטיפולים הווטרינריים הכוללים חיסון שנתי ואולי גם הוצאות רפואיות אחרות. האם ישנים כולם בשלווה בשעות הלילה? ובשעות היום, כיצד מאפשרים שישה כלבים לשמור על סדרי בית? וכשבני הבית מבקשים לצאת לחופשה, מי שומר על הכלבים? ועוד תהיות כהנה וכהנה העלינו אך קצרה היריעה מלהכילם.
ובעודי מתנשם ומתנשף וגורר את רגליי בעלייה לקראת הצומת, עלייה שאולי לכם, בני עירי הצעירים ההולכים בקטע זה של הדרך, נראית מתונה אם בכלל אתם מודעים לה, צפה בעיני דמיוני תמונת מוביל טנקים המושך בגרר שמאחוריו שני טנקי מרכבה תוך שמנועו צורח מרוב מאמץ בעלייה מכביש הערבה לכיוון ערד או דימונה, והנה התקרבנו לצומת שממנו עוד מעט נפנה ימינה אל מורד שדרת הלוטם ותבוא גאולה לריאותיי ולברכיי. בהגיענו כמעט לצומת הנכספת, מי הם אלה שהגיחו לעברינו מעבר לפינה אם לא שלושה מתוך ששת כלבי ההאסקי שפגשנו קודם לכן, ובעקבותיהם גבירתם שהליכתה העידה על כך שלא כלו כוחותיה ואף לא התמעטו כהוא זה. לבחור שליווה אותה ולשלושת הכלבים הנותרים לא נותר לכאורה זכר. "איפה שאר הכלבים?", שאלנו שנינו כבמקהלה. "נשארו עם הבן", ענתה בחיוך. בן? בנה? תהיתי ביני לביני. הרי הם נראים בני אותו גיל. וכשחלפה על פנינו חייכה שוב ואמרה שלוש מילים: "כל הכבוד לכם".
איני יודע מה חלף באותו רגע בראשה של שותפתי לחיים אך אני … לשמוע "כל הכבוד" מפיה של זו הצועדת כשהיא שופעת מרץ יום יום, מרסנת בידיים בוטחות ששה כלבי האסקי אדירי און! לפתע חשתי כאילו נעשו רגליי קלילות כרגליו של פֵידִיפִּידֶס. לפתע חשתי כאילו השלתי כחמישה עשורים מגילי.
הכל תודות לאשת חיקי שניתקה אותי לזמן מה מהמסך והמקלדת. זכיתי גם למתיחת איברים באוויר הצח, גם למחמאה שנעמה לאוזניי וגם לרעיון להשלמת סיפורי. היה שווה!
הבלוג של סבא יואל 